מקור
עריכה
יש לפחות שני תקדימים למנהג השבעה בתנ"ך. יוסף התאבל על אביו יעקב שבעה ימים: "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ י). כמו כן, איוב התאבל על כאבו שבעה ימים בנוכחות חבריו: "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת, וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר, כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד" (איוב ב יג).
יום הקבורה נחשב ליום הראשון של השבעה, כל עוד הסתיימה הקבורה לפני שקיעת החמה. אדם המתבשר על קרובו שנפטר יושב עליו שבעה כל עוד קיבל את הבשורה במהלך השלושים. אם חל חג במהלך ימי השבעה - יושבים עד לאותו יום.
לאחר הלוויה האבלים "יושבים שבעה" – שבעה ימים שבהם האבלים יושבים בבית ואסור להם לצאת אף לדבר מצווה, וחבריהם ומשפחתם באים לנחמם ונוהגים גם לעזור בענייני הבית והבישול. הסעודה הראשונה שסועד האבל לאחר שחוזר מקבורת המת, נקראת סעודת הבראה, שנערכת ומוגשת על ידי שכניו או קרוביו של האבל, ונהוג לכלול בה מאכלים עגולים, כביצים קשות ועדשים, המסמלים את הגלגל החוזר של חיים ומוות העובר על האדם.
במהלך השבעה אסור האבל בשגרה היומית וברבות מהנאות החיים: לימוד תורה (למעט לימוד דיני האבל), יציאה מהבית, מלאכה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה, קריאה בתורה, שאילת שלום, ביגוד חדש, גיהוץ, גילוח ותספורת, בילויים וכל מיני שמחה. מדין אבלות, מקפידים לשבת על הרצפה או ספסל נמוך מאד, ויש גם שנוהגים לישון על מזרן שמונח על הרצפה במהלך השבעה. נהוג כי ביום השביעי של שבעת ימי האבל, יושבים האבלים שעה קלה לאחר תפילת שחרית ומקבלים תנחומים ולאחר מכן מקימים אותם המנחמים באמירת "קומו". לאחר מכן הם נפטרים מדיני אבילות שבעת הימים, וזאת על פי הכלל ההלכתי הידוע מקצת היום ככולו. נוהגים לאחר מכן הם עוברים לאבילות שלושים יום[1].
בתום השבעה עולים האבלים לקברו של המנוח. שם נהוג להתפלל (בדרך-כלל מזמורים ל"ג, ט"ז, י"ז, ע"ב, צ"א, ק"ד, ק"ל), תפילת אשכבה ואוסף פסוקים (ממזמור קי"ט בתהלים) המתחילים באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר, ואת המילה 'נשמה'. לסיום אומרים 'קדיש יתום' (מותנה בקיום מניין) ותפילת 'אל מלא רחמים'[2].
קרא עוד 
